הדייג ודג הזהב / אלכסנדר פושקין

לפני שנים רבות גרו בבקתה דלה, על חופו של ים המים, דייג עני עם אשתו הענייה. כל בוקר היה הדייג יורד אל חוף הים, פורש את הרשת – ונפשו מבקשת:מה קשים הם חיי הדייג; יום ולילה רק ידאג. מי ייתן ויזרח לי יום חג ואצליח לדוג סוף סוף דג.והנה, יום אחד נתמלאה תפילתו של הדייג. כאשר העלה הדייג את הרשת והציץ אל תוכה, ראה  דג זהב!  ביקש הדייג לקחת את דג הזהב לביתו, אך פתאום פתח הדג את פיו ואמר:אנא, דייג טוב עיניים,החזר נא אותי אל המים.אם זאת תעשה וחסדך תגלה –כל אשר תבקש – אמלא!הקשיב הדייג לבקשתו של הדג ולא ידע מה לעשות: דג זהב נפלא כל כך! חבל לוותר עליו. אך מאחר שהיה אדם טוב לב, הוציא לבסוף את הדג מתוך הרשת, החזירו למים ולא ביקש דבר.ובפתח הבקתה ישבה אשת הדייג וחיכתה לבעלה, כי ישוב מן הים.  והנה הופיע הדייג, הרשת ריקה, ובפיו הסיפור:דג זהב העליתי, אך הוא ביקש כי אחזירו למים, והבטיח כי ימלא כל אשר אבקש ממנו.ומה ביקשת ממנו?דבר לא ביקשתי, אמר הדייג.למשמע הדברים האלה נתמלא לבה של האישה זעם והיא קראה:אבוי, איזה בעל תמים. התבונן ותראה איך אנחנו גרים – בבקתה עלובה, המלאה עכברים. שוב לים ואמור לדג בזה הלשון: אשתי מבקשת לגור בארמון”.מה… נבהל הדייג, אבל…הרם רגליך! צוותה האישה על בעלה בקול צעקה.מה יכול היה הדייג המסכן לעשות? הסתובב וחזר אל החוף. הגיע לים וקרא בקול:דג זהב, דג פלאים אנא בואה אלי, ידידי הנעים.לא עבר רגע והנה נראה ראשו של הדג מציץ מן המים ופונה אל הדייג בקול פעמונים:הנני, דייג טוב עיניים, שמעתי קולך על המים. אם תרצה משהו – לי גלה: כל אשר תבקש – אמלא.אני איני מבקש דבר, אמר הדייג, אבל אשתי – היא כועסת עלי ורותחת. אותי מגרשת, הימה שולחת. אנא סלח לה. אך בפיה כזה מין פזמון היא מבקשת לגור ב…ארמון.רגע קט שררה דממה על החוף ואחר כך נשמע קולו של הדג:לך לשלום, ידידי הדייג. בקשת אשתך תתמלא במהרה!שב הדייג לביתו, ולפתע נעצר במקומו. במקום אשר בו עמדה הבקתה העלובה ראה ארמון רב פאר ונוצץ בשמש. ובפתח הארמון ישבה אשתו לבושה שמלה הדורה.ובכן, רעיתי, האם עכשיו מרוצה את? פנה אליה הדייג.מרוצה? לא ולא! אם בקשת ארמון – באותה הדקה גם יכולת לדרוש את שרביט המלכה. לך לדג ובקש שייתן לי גם כתר, שרביט מלכות, משרתים וכל היתר.מה יכול היה הדייג לעשות? הסתובב לאחור ועלה על השביל המוליך אל הים. בא הדייג לחוף, נכנס לים, עלה על סלע וקרא:דג זהב, דג פלאים, אנא, בואה אלי!לא עבר רגע והנה נראה ראשו של הדג מציץ מעל המים. והדייג פתח ואמר בקול, שיש בו בושה ותחינה:אשתי – אנא סלח לה… אבל דעתה נסתלקה: מבקשת היא להיות ל – מ ל כ ה.אחר כך נשמע קולו של דג הזהב:שמעתי, הבנתי – ואל תתפלא: בקשת אשתך חיש מהר תתמלא.עלה הדייג בשביל, ובהיכנסו לארמון ראה את אשתו יושבת על כיסא מלכות, כתר לראשה ומשרתים מימינה ומשמאלה.ובכן, רעיתי, האם עכשיו את מרוצה? אמר לה הדייג.אך אשתו ענתה בקול נרגז:עד מתי תרוץ כל פעם לבקש? לך, תפוס את הדג, תשים אותו בכד – וכל דבר שנבקש – הוא יעשה מייד!הלך הדייג לשפת הים, כמו שצוותה אשתו, אבל הדג לא בא כלל. פשוט צלל ונעלם.חזר הדייג אל ביתו ומה ראה? במקום ארמון – רק בית דל וגג דולף. הכל כבתחילה. ובפתח עומדת אשתו בשמלה ישנה, והיא בוכייה. והדמעות מעיניה זולגות טיף-טוף טיף-טוף… וזה הסוף.

Comments

כתיבת תגובה